שלום חברים,

רק עכשיו, אחרי ששידור הפרידה המרגש הסתיים, אני מתחיל לעכל שזה באמת קורה.

ב7 השנים האחרונות זה באמת היה הבית שלי, ובאמת המקום בו גדלתי.

הגעתי קטן (ממש קטן, בן 16, בגיל של האחים הגדולים שלכם) ומיד התאהבתי.

אחרי הכל, איפה עוד הייתי יכול לצוד טיימרים, ליפול לג'יפה, להישתל כמו עץ בטו בשבט, ללבוש פיאה בלונדינית ושמלה בלי שזה יהיה מוזר. רק כאן. רק בבית.

אבל כמו שקורה בכל בית, אני מרגיש שהגיע הזמן לפרוש כנפיים, לעזוב את הקן ולנסות אפיקים חדשים.

אומרים שאחרי 7 שנים רעות- באות 7 שנים טובות. הבעיה היא, ש7 השנים האחרונות כאן היו ממש טובות... מה שמציב רף מאוד גבוה ל7 השנים הבאות שלי, ואני מודה שזה קצת מפחיד.

אני רוצה לנצל את הבלוג האחרון שלי פה ולהגיד תודה לערוץ הילדים שהעניקו לי הזדמנות ענקית ו7 שנים נפלאות ופוריות. תודה לכל הצוות, מהמנהלים, דרך צוות האולפן ועד לצוות אתר האינטרנט.

תודה גם לכל המנחים, החדשים והותיקים, שבילו איתי כאן.

ואחרונים חביבים- אתם. תודה שצחקתם, שאהבתם, שריגשתם ושהייתם כל כך אמיתיים. תודה על האהבה הענקית. עכשיו, אחרי שפשטתי את בגדי המנחה- אנחנו כבר לא מנחה וצופים, אנחנו חברים! ובעצם, אנחנו לא באמת נפרדים. נמשיך להתראות על מסך הטלויזיה ועל הבמות. בתנאי שתבטיחו מידי פעם- לזפזפ גם לערוצים אחרים...

שלכם תמיד-

תום אבני